הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ברגר ואח' - פסקדין

פסק דין

זוהי תביעת שיבוב בגין כספים ששילמה התובעת למובטחת שלה, עקב נזקים שנגרמו לרכבה בתאונה מיום 13.7.11 בה היתה מעורבת משאיתו של הנתבע 1 שבוטחה על ידי הנתבעת 2.

הנהגת מטעם התובעת העידה כי עמדה ברמזור לפנייה ימינה כאשר המשאית לידה. היא החלה פנייה ימינה, ראתיה את המשאית פונה ימינה וכמעט מתנגשת בה. הנהגת עצרה ופתאום המשאית "הורידה" חתיכה מהרכב, והנהגת עצרה.

הנהג במשאית העיד כי עמד לפנייה ימינה, ומצד ימין שלו עמד רכב. מדובר בצומת צר, שהמשאית יכולה לקחת את הפנייה ימינה רק מהנתיב השמאלי או האמצעי. הוא לקח את הפנייה שלו הכי רחב, וכאשר כבר היה בסוף הפניה ומיושר, שמע מכה. הוא לא ראה דבר, עצר את הרכב וירד והבחין כי הרכב השני פגע בו. לדבריו, אין לו שדה הראייה מצד ימין ולכן הוא מבצע את הסיבוב הכי רחב שניתן בידיעה שתמיד יכול להגיע רכב מימין.

מתמונות רכב התובעת ניתן לראות כי חלקו השמאלי של הפגוש הקדמי משוך כלפי חוץ והדבר מחזק את גרסת נהגת התובעת כי ראתה את המשאית פונה ימינה ומתנגשת בה. עדותה ביחס לנסיבות הפגיעה עדיפות על פני עדותו של נהג המשאית אשר למעשה לא ראה כלל את רכב התובעת ולא את הפגיעה. גם בחקירה הנגדית חזרה על תיאור הפגיעה ועל כך כי ראתה במו עיניה את המשאית הפוגעת. לאור תיאור הפניה על ידי שני הנהגים, עולה כי לנהגת התובעת לא היתה כל סיבה לסטות ימינה לעבר נתיב נסיעת המשאית, מה גם שנהג המשאית כלל לא יכול היה להעיד על סטיה, שכן, לא ראה דבר.

לאור האמור לעיל אני קובע כי האחריות בתיק זה היא על הנתבעים.

הנזק הכוח באמצעות חוות דעת שלא נסתרה.

הנתבעת 2 טענה כי אם בית המשפט יטיל אחריות על הנתבעים הרי שיש לפצל את אופן תשלום הפיצוי כך שהיא תשלם רק את הסכום שהוא מעל ההשתתפות. במילים אחרות, מבקשת הנתבעת 2 כי חיובי הנתבעים יהיו לחוד.

התובע טענה כי אין מקום לקביעה כזו וזאת לאור הוראות הפוליסה התקנית לכלי רכב האוסרת ניכוי דמי ההשתתפות העצמית.

בהתאם לסעיף 23(ב) לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986:

(ב) בקרות מקרה ביטוח המכוסה לפי פרק ב' לפוליסה זו, ישלם המבטח לצד שלישי את כל הסכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלם כאמור בסעיף 12 לעיל. המבטח יגבה מהמבוטח את סכום ההשתתפות העצמית הקבוע במפרט בשל מקרה הביטוח ולא ינכה את סכום ההשתתפות העצמית מהסכומים המשולמים לצד שלישי.

בהתאם להוראות הסעיף, הצד השלישי יקבל את מלוא הפיצוי מהמבטח, כולל השתתפות עצמית, ואין האחרון רשאי לנכות את דמי ההשתתפות מהסכומים המשולמים לצד ג'.

יחד עם זאת, הוראות התוספת, שהן למעשה הפוליסה התקנית, חלות רק מקום שמדובר ב"רכב פרטי", המוגדר בסעיף 1א' לתקנות הנ"ל, כך:

"רכב פרטי" – רכב פרטי כהגדרתו של מונח זה בפקודת התעבורה (להלן – הפקודה), לרבות רכב מסחרי כהגדרתו של מונח זה בפקודה שמשקלו עד 3.5 טון, למעט אופנוע.

(וראו גם תקנה 7 לתקנות הנ"ל).

משמע, ההוראות הנ"ל לא חלות על רכב שאינו פרטי. במקרה שבפניי רכב הנתבעים הינו משאית במשקל 10,000 ק"ג כפי הרשום ב"רשימה" שצורפה לכתב ההגנה. כלומר, אין המדובר ברכב פרטי ועל כן לא חלה הוראת תקנה 23(ב) הנ"ל האוסרת על המבטח לנכות דמי השתתפות עצמית מסכום הפיצוי. אם כך, האם טענת הנתבעת 2 בדין יסודה ?

סעיף 68 סיפא לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, קובע:

...אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי.

משמעות הסיפא היא כי גבול האחריות של המבטח כלפי הצד השלישי הוא רק כגבול אחריותו כלפי המבוטח. כשם שכלפי המבוטח אין המבטח חייב לשאת בסכום ההשתתפות העצמית, כך אין הוא חייב לשאת בסכום זה כלפי הצד השלישי (למעט בסייג האמור לעיל ביחס לפוליסה התקנית). מדובר למעשה בטענה שיש למבטח כלפי המבוטח, ואשר יפה גם כלפי הצד השלישי, שכן משמעות חיוב הנתבעת 2 לשלם גם את סכום ההשתתפות העצמית היא הטלת חיוב על המבטח לשלם סכומים מעבר להתחייבותו של המבטח בחוזה הביטוח.

לפיכך, אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך 5,000 ₪ ואת הנתבעת 2 לשלם סך 3,958 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה מיום ששולמו תגמולי הביטוח חיובים אלו הם לחוד. בנוסף יישאו הנתבעים ביחד ולחוד בהחזר אגרת משפט כפי ששולמה, שכר עדות ככל שנפסק ושכ"ט בשיעור 17.7%. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום